והפעם יצאתי אל ביתה הקסום של גאיה- אל מול נוף עוצר נשימה (קציר יו נו...) צילמתי אותה בבגדים שרכשה אצלי.
גאיה פצצת אנרגיה ענוגה. לקוחה טורבו תוססת ומפוקסת. תידלקנו במונה-וי ונהיינו צעירות ויפות מרגע לרגע.
היה שמח.
סיפור על שיחרור בלי להזכיר אפילו פעם אחת את המילה פנג שוואי . אופס..!
מגאיה קיבלתי כמה תובנות שעשו לי סדר בבית וגם בראש.
אני בחורה נוסטלגית. שומרת מזכרות מאנשים, מהתרגשויות ומחוויות שהיו ואינם. גאיה הזכירה לי שבדיוק בגלל זה יש לי חנות ליד שנייה ואת כל הנוסטלגיה אפשר לנתב אליה. את הבית צריך לשחרר ולאפשר לדברים חדשים לבוא. חד וחלק.
וואלה.
הרי ביקשתי ממנה שתבוא כי הבית עלה על גדותיו ואיים לבלוע אותי.
המשכנו.
"מה זה?" היא שאלה והצביעה על קופסת קרטון מאובקת.
"מכונת פסטה"
"ב-5 שקלים את קונה חבילת פסטה במכולת"
"לא טרייה"
"יש לך שלושה ילדים, 2 כלבים, 2 עבודות מתי בדיוק יש לך זמן להכין פסטה טריה?".
"קיבלתי אותה מאביבית אחרי שההריון הראשון נגמר לא טוב" גייסתי נימוק מנצח.
"מתי זה היה?"
"לפני 16 שנה בערך.."
"נו, וכמה פעמים הכנת פסטה טריה מאז?"
"פעמיים! ועכשיו בדיוק קניתי קמח פסטה ואני מתכוננת להכין עוד"
"אז בשביל להכין פסטה טריה פעם ב-7 שנים את צריכה מכונה? לא חבל על המקום שהיא תופסת?"
וואללה.
ארזתי יפה את המכונה והובלתי אותה אחר כבוד לגוסטבו, שקיבל את המטמון לידיו בעינים נוצצות,
והבטיח לעצמו לייצר בה נהרות של פסטה טריה.
"נו, ואני לא אמרתי לך שצריך לפנות פה. אותו דבר בדיוק גם אני אמרתי לך", רטנה אתי, בזמן שעמדנו במטבח והאזנו איך הוא נושם לרווחה.
"בשביל זה היית צריכה דווקא את גאיה?"
אז זהו. שכן.
תודה גאיה.
