פוסט לאישה אלמונית*

מפית עבודת יד

ועוד מפיות עבודת יד

קטע ממפה אובלית גדולה

תחרה. קרושה. רקמה. עבודת יד. פתאום כל העולם סביבי הוא תחרה ורקמה.
אני מביאה בגדים ובתוך השקית מפת תחרה רקומה מסתערת עלי. אני משפילה מבט- לא. רק לא עוד תחרה.

אני לא יכולה לשחרר תחרה. אין לזה כמעט ביקוש בחנות אבל כשמזדמנת לי פיסת תחרה, ריקמה, קרושה עבודת יד אני נעצרת ומנהלת בתוך תוכי דיון שתוצאותיו תמיד זהות- אני לא מסוגלת לשחרר ומניחה בצד, או בסל, או בפינת ה"אחר כך אני אחשוב מה לעשות עם זה".
אני לא מדברת על כך עם איש, אבל זה שם.

חלקי מפיות רקומות

חלק מסינר רקום עבודת יד

אני נוסעת לפרינאים וישנה בחווה עתיקה בקטלוניה עם תחרה על הדלתות, הארונות והקירות. בכפרים הצרפתיים הקטנים בדרך. כל חלונצ'יק, חרך, פשפש מעוטר בלבן הלבן הזה.

חלון חדר השינה ב Turismo Rural Can Massot בקטלוניה

חלון בפירנאים

ועוד חלון בפירנאים

ועוד

אני חוזרת ומקבלת בדואר חבילה. חבילה אמיתית בדואר ישראל עם נייר חום ובול. אני פותחת. בפנים כרית תחרה ופתק: "משך את ליבי...בקפריסין בטרודוס באומודוס בסמטאת רוקמת התחרה... שלך באהבה אבירמה".

הכרית  מאבירמה

אני נוסעת לשוק הפשפשים בחיפה ,ולא מצליחה לעצור את עצמי מלקנות עולם שלם של אישה, שפעם היתה סורגת ורוקמת תחרה, ועכשיו המסרגות והמחטים, והחוברות עם הדוגמאות וגלילי הצמר והחוטים והרקמות שלא השלימה ,מתגוללות בערימה רטובה וטחובה על הכביש ומישירות אלי מבט. אוצר שנשמה עוד פועמת בו.

על חוברת רקמה מונח סליל והתחלה של עבודת יד של אשה עלומה- משוק הפשפשים בחיפה

צרור מסרגות וחוברת סריגה של אותה האישה

ציפית לכרית שמצאתי באותה ערימה- ובדמיוני היא שייכת לאותה אישה

וגם הרקמה הזו- היתה מקופלת בין המסרגות והחוטים של האישה ההיא



אני לוקחת את איתן האזרחי טרמפ לחוות הבודדים שלו שבשומרון ,ונכנסת לקרוואן ששיפץ במו ידיו, והנה ארונות המטבח מכוסים כולם בפיסות תחרה שליקט. לא בפרינאים לא בצרפת. בשומרון. אין עלי טלפון גם לא מצלמה.
רק עיניים. ולב.

כרית שרקמה אמא שלי לפני שנים.

אני כותבת טיוטה של הפוסט הזה, ומאותו הרגע נדמה לי שצונאמי של תחרה בולע אותי- מכל בלוג- מכל כתבת אופנה- מכל חנות עיצוב. עכשיו אני כבר מבוהלת. מה זה אומר? זה בכלל לא שלי? כל הזיות התחרה שלי הן חלק מהזייה אחת גדולה וגלובאלית?
עברו חודשיים.
אני מרימה דגל תחרה לבן ומפרסמת.

תיק בית ספר שרקמה לי אמי לכבוד העלייה לכיתה ב'
(לא היתה לנו כיתה א'- אבל זה כבר סיפור אחר)

שתי תמונות רקמה עתיקות שקניתי  ב"יארד סייל" הדו-שנתי בגן שמואל,
מתוך כוונה לתלות אותן בשירותים בחנות- והן התעקשו  להישאר בסלון.

 * הפוסט מוקדש באהבה לאותן הידיים, של אותה אישה, שבנותי סורגות  ורוקמות עכשיו  בסימני הדרך שהותירה אחריה.