כל שנה אני מחליטה שהשנה אני "עושה פסח"- משמע- מנקה ברצינות בכל הפינות הנשכחות. לכבוד הארוע אני שולפת את הבגדים הכי ג'יפה שלי, בידיעה, שכשהניקיון יסתיים הם יעברו לג'מיל הפחח לקריירה שניה כסמרטוטים.
כל מי שנתקפת רגשות אשם על כך שגם השנה היא לא ניקתה לפסח- יכולה להירגע- גם אצלי הפנטזיה על ארונות מבהיקים מניקיון קורסת אל מול המציאות די מהר (אבל בפסח הבא- אין מצב שאני לא מנקה!).
הפער הזה בין הרצוי למצוי מתעורר אצלי בכל פעם שאני נתקלת בסינר.
כן כן. סינר מטבח.
אוסף סינרים כבר התאסף אצלי בחנות מזכיר בססגוניותו את עקרות הבית המטופחות של פעם, בימים שעוד נתנו לסינר את מלוא תשומת לב והכבוד.
בימי שישי, כשהחנות פתוחה, מיטב נשות הקרירה עוזבות לכמה רגעים את הבישולים לשבת וקופצות לביקור, לבושות במיטב מחלצות הבישול שלהן- משמע -טרנינגים וטישרטים מהוהים ומוכתמים.
אז אני מביטה בסינרים המיותמים ויודעת שיום אחד היא תבוא.
האחת.
והיא תראה אותם.
והם יראו אותה.
והיא תיקח אותם איתה חזרה אל חיקו החמים של המטבח,
ושם הם יקשרו למותניה בחינניות, ויגנו עליה בזמן שהיא מכינה תבשילים לשבת.
ולחג.
חג אביב שמח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה